<h1>כל בו הלכ' איסורי מאכלות סימן ק'</h1>
<h2>דף לא:</h2>
יש דברים הרבה גזרו אותן חכמים לעשות סייג ולעשות גדרים לגדרי התורה התמימה, והם שאסרו לשתות עם הגוים במסיבתם, ואף על פי שיהיה הישראל שותה מכליו לבדו, ואפילו יין מבושל שאין בו משום יין נסך. ואם רוב המסיבה ישראלים, מותר. וטעם האיסור, שלא יבואו להתערב בהם, משום חתנות.
השכר שלהם, שעושין מן התאנים ומן הרימונים ומן התמרים וכיוצא בהן, אסור לשתותו עם הגוי במקום מכירתו, שמא יבא לסעוד אצלם, אבל מותר להביאו לביתו ולשתותו שם. יין תפוחים ויין רימונים מותר לשתותו בכל מקום, לפי שאינו מצוי ולא גזרו עליו, יין צימוקים, הרי הוא יין גמור ומתנסך.
<h2>דף לה:</h2>
המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה, או בקיבת תקרובת עבודה זרה, או בחומץ של גוים, אף על פי שהוא מין בשאינו מינו, אסור בהנאה, ואף על פי שהוא כל שהוא, לפי שהדבר האסור ניכר בו שמעמידו.
השמן של (גוי) [גוים] אסרוהו מתחילה, ואחר כך נמנו עליו והתירוהו, לפיכך אין לפקפק בהיתירו. ואפילו נתבשל השמן מותר, שאין לאסור משום בישולי גוים, שהרי נאכל כמות שהוא חי, ולא משום גיעולי גוים, לפי שהשמן פוגם הבשר ומסריחו. ויש מפרשים משום (כלים) [דסתם כליהם] אינן בני יומן. ומזה הטעם מותר הדבש שבישלו אותו הגויים ועשו ממנו מיני מתיקה.
ואסרו לאכול פת של גוים, גם משום חתנות. ויש מקילין לקנות של נחתום במקום שאין נחתום ישראל, מפני שהוא שעת הדחק. אבל פת של בעלי בתים, אין מי שמורה בה להקל, שמא יבא לסעוד אצלם. וה"ר אהרן הלוי כתב דכל מקום שאין פלטר מצוי כלל, מותר אפילו פת של בעלי בתים. ואפילו במקום שיש פלטר ישראל, מותר ליטול מן העיר פת בעלי בתים ולילך לאכלו בשדה, אלא שהוא דבר מכוער לתלמיד חכם. ופת בעל הבית ביד פלטר מותר, ופת פלטר ביד בעל הבית אסור. והרשב"א ז"ל כתב דבתר מעיקרא אזלינן, ופת בעל הבית ביד פלטר אסור, ופת פלטר ביד בעל הבית מותר. ואם הפלטר הזמין ישראל, הרי פתו כפת בעל הבית. ואם הגיע שם פלטר ישראל, הרי פתו של פלטר גוי אסורה עד שימכור הפלטר ישראל פתו, ולאחר שכלה פתו של ישראל, חוזר פתו של פלטר גוי להכשירו. עד כאן לשון ה"ר אהרן הלוי ז"ל. ויש מחמירין עוד בפת בעל הבית ואומרים שצריך לעמוד שלשה ימים בלתי אכילה קודם שיאכל פת בעלי בתים, אבל לאחר שלשה ימים מותר משום חיי נפש. וה"ר גרשום ז"ל כתב אפילו פת פלטר גוי אסור, דמה שאמר אין כאן פלטר, וסבורין העולם לומר פלטר גוי, והוא לא אמר אלא פלטר ישראל, אבל פלטר גוי ודאי אסור, ואפילו זבנה מיניה, דהא ודאי סתם פלטר גוי זבין ולא דייק באיסורין.
ופת של גויים, אפילו בביתו של ישראל אסור, משום בישולי גוים. וכן כל שאר בישולי גוים אסורין, אפילו בביתו של ישראל, אבל אם סייע ישראל, אפילו בבית של גוי, מותרים כל שאר בישולים, חוץ מן הפת שהוא אסור בכל מקום, אפילו אם סייע ישראל. עכ"ל. והר"ף ז"ל כתב בדינין שלו נהגו העם היתר בפת של גוים, ויש לסמוך על הירושלמי דפרק כל שעה [פסחים פ"ב ה"ב] דאמר חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, הא באכילה אסור, דוקא משום שעבר עליו הפסח, אבל בשאר ימות השנה מותר. וה"ר יצחק ז"ל כתב הפת עמעמו עליו חכמים והתירוהו וכו'. ומיהו עיסה של ישראל שנאפית על ידי גוים (אסור) [אסורה] לדברי הכל, ואין מוכרין אותה לגוים, שמא יחזור הגוי וימכרנה לישראל, אם לא על ידי חתיכות קטנות, או יחלקוהו לשפחות גויות העומדות בבית ישראל.
<h2>דף לח.</h2>
הדברים שאינן נאכלים כמות שהן חיים, כגון הבשר ודג תפל וביצה וירקות, ושעולין על שולחן מלכים כגון בשר וביצים ודגים קטנים שמלחן ישראל או גוי בפנינו, הרי הוא כמי שנתבשלו מקצת בישול, ואם צלאן גוי אחר כך מותרין, כדין כל בישול שבישל ישראל מקצתו. וכתב רבינו יהודה שאם נתבשל כמאכל בן דרוסאי ביד גוי וכו' כמו שתמצאהו כתוב למעלה.
ואסרו בישולי גוים, ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן, והכל משום חתנות. ולא גזרו על זה אלא בדבר שאין דרך לזמן, ובדבר שאינו ראוי לאכול בו הפת על השולחן של מלכים.
גוי שבישל בלי כונה, כגון שהצית אש באגם להעביר החציר, או שחרך הראש להעביר השער, מותר לאכול ממה שנתבשל בתוכו באותו מעשה.
וכתב הר"ף ז"ל ורבינו יהודה שאם נתבשל כמאכל בן דרוסאי ביד גוי, שאין חיתוי הישראל מועיל מכאן ואילך, דכי היכי דאמרינן דכל שהוא כמאכל בן דרוסאי ביד ישראל אין בו משום בישולי גוים מכאן ואילך, הכי נמי נימא איפכא. מיהו אומר הר"מ דאפילו נאפה ביד גוי כמאכל בן דרוסאי, מותר, אף על גב שקרוב לגמור כל אפיתו, מכל מקום כיון שמשביח עוד באפיתו, מועיל בו חיתוי של ישראל להכשירו, וסופו ביד ישראל קרינא ביה, כיון שמשביח עוד באפיה. עד כאן לשון הר"מ ז"ל. וכן עשה מורי ה"ר יקר מעשה בשם הר"מ. ומיהו ה"ר טוביה היה חולק עליו. מכל מקום נראה פירוש הר"מ, וכן נכון לעשות. עד כאן לשון הר"ף ז"ל. וכתב עוד בדינין שלו דין אוכלי נובלא"ש וברצדיל"ש שהם מותרים. דאי משום בישולי גוים, הא אמרינן קמחא עיקר. ופת, נמנו עליו והתירוהו. ואי משום ביצים, הא אזלינן בתר רובא. ואי משום טרופים בקערה, לא חיישינן אלא אם כן יש ריעותא. והיכא דליכא ריעותא, ליכא למיחש. אבל אותן ניבל"ש, יש אוסרין, משום דאין לומר קימחא עיקר בניבלא"ש, דאין בהן תוריתא דנהמא, מאחר שאין להם קבע לאכילתן. אבל רבינו יחיאל התיר אותן, שאומר שכיון שנאפות כמין פת, וגם אפייתן ביובש, וגם לפעמים שקובעין סעודתן עליהם בפורים ומצריכין עליהן ברכת המוציא, יש להן דין פת. ואותן הפנד"ש מדגים, לא מבעיא שהדג אסור משום בישולי גוים, אלא אף העיסה אסורה, משום שמנינות הדגים.
<h2>דף לח:</h2>
הדליק הגוי האש ובישל בו ישראל, או הדליק הישראל ובישל בו הגוי, או אפילו לא עשה הישראל שום מעשה, אלא שניער האש מעט, או זרק בו עץ, או שהגיס בקדירה, התיר כל התבשיל. וכן הדין בתנור שאפה בו הגוי הפת, לפי שאין זה אלא להיכרא בעלמא, שהפת שלהן ותבשיליהן אסור. וכתב הר"ף ז"ל שמעתי דלא בעינן כונה בחיתוי.
דג שמלחו גוי או שעישנן עד שהכשירן לאכילה, מותרין, שאין אומרים מליח הרי הוא כרותח בגזירה זו, ואין המעושן כמבושל. והקליות שלהן מותרות, שאין דרך לזמן על הקליות. וכל דבר שיש לחוש לגיעולי כליהן, כגון הפולים והעדשים ששולקין אותן למוכרן, וכן סופגנין ששולקין בשמן, אסורין, שמא בישלו אותן בכלי שבישלו בו בשר.
התמרים שהיו מתוקים מתחילתן, אם בישלו אותן הגוים מותר, אבל אם היו מרים מתחילתן אסורין, וכן הבינוניים.
<h2>דף לט:</h2>
כבשים שאין דרכן לתת לתוכן חומץ או יין, כגון זתים הכבושין וחגבים כבושין הבאין מן האוצר מותרין. וחומץ שכר של גוים, אם אינו מן האוצר, אסור, לפי שמשליכין בתוכו שמרי יין. וכל דבר שיש לחוש לתערובת יין, אם היין יקר ממנו, אין חוששין לו, שאין אדם מערב היקר בזול, שהרי מפסיד.
<h2>דף מ:</h2>
יש דברים הרבה גזרו אותן חכמים לעשות סייג ולעשות גדרים לגדרי התורה התמימה, והם שאסרו לשתות עם הגוים במסיבתם, ואף על פי שיהיה הישראל שותה מכליו לבדו, ואפילו יין מבושל שאין בו משום יין נסך. ואם רוב המסיבה ישראלים, מותר. וטעם האיסור, שלא יבואו להתערב בהם, משום חתנות.
השכר שלהם, שעושין מן התאנים ומן הרימונים ומן התמרים וכיוצא בהן, אסור לשתותו עם הגוי במקום מכירתו, שמא יבא לסעוד אצלם, אבל מותר להביאו לביתו ולשתותו שם. יין תפוחים ויין רימונים מותר לשתותו בכל מקום, לפי שאינו מצוי ולא גזרו עליו, יין צימוקים, הרי הוא יין גמור ומתנסך.
<h2>דף סח:</h2>
והרשב"א ז"ל כתב בתורת הבית וזה לשונו, הדברים המאוסין שנפש האדם קצה בהן, כזבובין (נומלים) [והנמלים] והיתושין וכיוצא בהן, שכל אדם בודל מהן (למאוסין) [למיאוסן], אפילו נתערבו בתבשיל ונמחה גופן בתוך התבשיל, אם ההיתר רבה עליהן, מותר. ומכל מקום כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת, בודק ומסננן. והר"מ כתב ועל הזבוב הנמצא בתמחוי שהוא כלי שני, ומסלקו ממנו בכף (בשאר) [לשאר] קערות, הכל מותר, דשמא בכלי נפל, וכלי שני אינו מבשל. ועוד נהי דבריה לא בטלה, הני מילי היא גופא, אבל אם נמצאת הבריה בכלי, משליכה והכל בטל בס'. ואם כן אפילו היה כלי שני מבשל, הכל מותר, דנתבטל בס' כמו שפירשנו. ועוד איכא למימר דילמא לאחר שנתקרר התבשיל נפל, ואיכא ספיקא טובא. והגיה הר"ף ז"ל מיהו אם נפל הזבוב בכף מכלי ראשון, הכף אסורה. ואם החזיר אותו כף לתוך הקדירה, אפילו הדיחה לאחר שהשליך בה את הזבוב, צריך שיהא בקדירה ס' מכל הכף.
<h2>דף סט.</h2>
עכבר שנפל לשכר או לחומץ, משערין בס'. לפי שאפשר שמשביח בהן טעמו, אבל אם נפל ביין או בשמן או בדבש, מותר, ואפילו נתן בהם טעם, לפי שמסריחן ופוגם טעמן.
<h2>דף עה:</h2>
קדירה של חרש, שנתבשל בה בשר נבילה או בשר שקצים ורמשים, לא יבשל בה לעולם. ואם בישל בה באותו היום בשר שהוא מין במינו, אסור. בישל בה מין אחר, בנותן טעם. בישל בה מיום שני והלאה, נפגם טעם השומן שנבלע בה מהנבילה, ומותר. לפיכך אין לוקחין כלי חרס ישנים שנשתמשו בהן בחמין מן הגוים, ואפילו שועין אותו באבר. ואם לקח ובישל בהם מיום שני והלאה, התבשיל מותר.
כתב הר"מ ציר של בשר שנפל בקערה חולבת, אפילו בצונן צריכה הגעלה, משום דמליח כרותח. ובשר שנמלח ושהה שיעור מליחה, ונטף מן השק שהוא בתוכו מן הציר לתוך הקערה, אינה צריכה רק הדחה בצונן ומותרת. ולית דין צריך בשש. קדירה של נחושת שנאסרה משום בשר בחלב, לעולם אסורה לכתחילה עד שיגעילנה ברותחין, ובדיעבד מותר מה שבישלו בתוכה אם אינה בת יומה, אבל קדירה של חרס, אין לה תקנה עולמית. עכ"ל. והר"ף ז"ל כתב מיהו נראה שאין חילוק בין כלי חרס לשאר כלים לענין פגם, ואם כן כלי חרס מותר בדיעבד בשאינו בן יומו, ומה (שאמר) [שאמרו] שאין לו תקנה עולמית, שאין תקנה להגעילו בין יומו. ע"כ.
